כלכלה, עסקים- פורטל אקונומיסט
 
 
 
 
 
 
ראיון השבוע

המסע שלי לקוצ'ין

10/05/2009

שרית מרדכי, מנכ"לית העמותה לגיל הרך בחבל מודיעין, חזרה עם משפחתה המורחבת מטיול שורשים בקוצ'ין שבדרום הודו. בראיון ל"אקונומיסט" היא מספרת על הזוהמה והדלות, על הצבעים והנופים המרהיבים ועל החששות שליוו את המסע בצל הפיגוע בבית חב"ד במומבאי

"אומרים שהכול צפוי והרשות נתונה, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה לי בבית הכנסת בחבל קוצ'ין. זה קרה ביום השני למסע שלנו. הגענו במשלחת גדולה לבית הכנסת ומצאנו ספרי קודש עתיקים זרוקים על הרצפה. בעלי פתח את אחד הספרים ונדהם כשהדף שנפתח היה חלק מפרשת השבוע. כולנו פרצנו בדמעות. זה הוכיח כמה המסע הזה, שנרתעתי כל כך הרבה שנים מלעבור אותו, כוון משמיים" – הציטוט הנרגש הזה שייך לשרית מרדכי, מנכ"לית העמותה לגיל הרך בחבל מודיעין, שחזרה לאחרונה מטיול שורשים בקוצ'ין שבדרום הודו.

מרדכי, שהייתה בעיצומה של שנת לימודים במעונות היום במועצה האזורית חבל מודיעין, היא נצר לשושלת קוצ'ינית מפוארת שהולכת אחורה מאות שנים.

אחרי הקמת המדינה, בשנות ה-50, עלו לארץ רוב יהודי קוצ'ין והשתכנו במושבים כפר יובל בצפון, נבטים בדרום וגבעת כח שליד שוהם, שם מתגוררת קהילה קוצ'ינית של כ-100 איש.

"הרעיון לערוך את המסע לקוצ'ין התגלגל במשך שנים רבות, אבל בכל פעם שהוא עלה נרתעתי ממנו בגלל התדמית של הודו כמקום מסוכן ומזוהם. כילידת הארץ הרגשתי שקוצ'ין היא חלק רחוק מהעבר של המשפחה שלי, ומהסיפורים ששמעתי מהדודים והסבים לא ממש עשה לי חשק לנסוע", אומרת מרדכי. "נקודת המפנה היה סרט תעודה ששודר בערוץ 1 ועסק במקורות היהודים של קוצ'ין מול הקליטה של הקהילה בנבטים. ברגע אחד קיבלו הסיפורים המשפחתיים קול וצבע. הנופים והמקורות ההיסטוריים קמו לתחייה והסקרנות לראות אותם מקרוב כרסמה בכל חלקה בגופי. כשאתה צעיר ועסוק בבניית משפחה וטיפוח קריירה אתה לא פנוי לחיפוש השורשים, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה את העוצמה של ההיסטוריה המשפחתית. כמה היא נוכחת בחיי ועד כמה היא עיצבה את אישיותי".

הסרט נער החידות ממובאי לא הרתיע אותך מלנסוע?

"הסרט הזה, שהוא מרשים ומזעזע בעת ובעונה אחת, משקף רק חלק מהודו.

ב'נער החידות' הראו את הודו בשחור לבן, ואילו אני ראיתי את הודו בשלל צבעיה המרהיבים. ראיתי תרבות עשירה, נופים מהממים, אנשים אדיבים, סובלנות דתית וכבוד רב ליהדות. אולי אחד המקומות היחידים בעולם שלא פרצה בו אנטישמיות, למרות שהיהודים חיו ברווחה יחסית לעומת המקומיים.

ההודים מאוד מכבדים את היהודים. כאשר ביקשנו לפתוח שולחן שבת באחד החדרים נעתרו לנו בשמחה ואכן פתחנו שולחן לתפארת באווירה של שבת בהודו הרחוקה. הם כיבדו כל בקשה בענייני שבת וכשרות".

לדברי מרדכי, "היה רגע אחד שהזכיר לי את המציאות בסרט 'נער החידות ממומבאי'. זה קרה במקום שמכונה 'המכבסה הגדולה של הודו'. אחרי שראינו את כל המקומות היפים והמרגשים שבדרום הודו הגענו למומבאי ונתקלנו בעוני המשווע של הודו. אלפי אנשים שגרים בפחונים, ילדים שמתדפקים על דלתות אוטובוס כדי לקבץ נדבות. היה שם ילד בן 10 שקיבץ נדבות עם תינוקת כחושה על ידיו. הוא רדף אחרינו לכל מקום כדי לקבל כמה רופי. אחרי שעלינו לאוטובוס הבחנו בו זורק את התינוקת מעבר לגדר ומחכה לאוטובוס התיירים הבא. כעובדת סוציאלית הרגשתי זעזוע עמוק מההשלכות הנוראיות של העוני, שגורמות לילדים להשתמש בתינוקות כמקור פרנסה".

ואגב מומבאי, עד כמה היה נוכח במסע החשש של ישראלים לנסוע למקום שבו התבצע הפיגוע בבית חב"ד?

"החשש שאתה מדבר עליו היה מורגש רק במומבאי. הגענו לשם כדי לראות את בית הכנסת של אימא שלי. זה אותו בית כנסת שבו נערך טקס הפרידה מהזוג שנהרג בבית חב"ד. כבר בקרבת בית הכנסת הרגשנו שהמקומיים נועצים בנו עיניים, וזה הלך והתעצם ככל שהתקרבנו לבית חב"ד. הדרמה שהתחוללה שם ניכרת היטב בכל הבית – מסימני היריות ועד הצבת השומרים החמושים. חשוב להדגיש שבשאר חלקי המדינה הרגשנו בטוחים לגמרי. הודו היא מקום מדהים וההודים הם עם פתוח ומקבל אורחים בצורה בלתי רגילה. המלצרים ההודיים הם הכי אדיבים ומנומסים. לא תמצא שם מלצר שמחמיץ פנים, גם אם תבקש ממנו 20 פעם מים הוא עדיין יחייך אליך ויהנהן בראש בשאנטי. בכלל, כל קצב החיים שם שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים בארץ.

האווירה בבתי המלון, במסעדות ובאתרי התיירות היא הכי נינוחה. אין תורים באף מקום, בכל אטרקציה תיירותית יש זמן, תיירים מתרגלים יוגה, שוכבים בערסלים בין עצי הקוקוס. איפה קוצ'ין ואיפה איילון?".

במהלך המסע הגיעה משפחת מרדכי לאחד מפלאי עולם – כפר נידח בקצה הדרומי של הודו שבו השמש זורחת ושוקעת באותו מקום. "על פי האמונה של המקומיים הצפייה בזריחה במקום הזה היא סגולה להגשמת המשאלות", מספרת מרדכי.

"נסענו במשך תשע שעות באוטובוס כדי לראות את המקום הנידח הזה, וכל הדרך קיטרנו למה אנחנו צריכים לנסוע כל כך רחוק כדי לראות זריחה, אבל כאשר הגענו למקום נדהמנו מהיופי עוצר הנשימה שנחשף לפנינו – המוני אנשים משכימים קום ומתייצבים על שפת הים ומביטים אל השמיים במשך דקות ארוכות. ואז, בחמש וחצי בבוקר מגיחה מתוך הערפל הכבד קרן שמש שמציפה את כולם באור מרגיע לקול מחיאות הכפיים של הקהל".

אטרקציות נוספות שחיכו במהלך המסע הם רכיבה על פילים, ביקור בחוות תבלינים ובמקדשים המפוארים של הודו.

"המקדשים מאוד יפים מבחוץ, אבל הבעיה היא שחייבים להוריד את הנעליים בכניסה ואז נוצרים ענני ריחות כבדים של זיעה ולכלוך, דבר שהרתיע אותי מאוד מלהיכנס למקום. לכן, הסתפקתי במראות היפים מבחוץ. לעומת זאת, המקום שאליו נמשכתי כמו פרפר לאור היה בית הכנסת של אבי, אליאס נחמיה, ביישוב צנגולם שבדרום הודו. בשונה מבית כנסת בארנקולם, בו קרא בעלי את פרשת השבוע מתוך ספרי קודש עזובים, כאן הופתענו לטובה משימור המורשת של בית הכנסת שהפך למוזיאון ליהדות קוצ'ין בהודו. לפני כשנה הגיעה לארץ משלחת משגרירות הודו כדי לתעד את התאקלמותם של
יוצאי קוצין במושבים השונים בארץ. במושב גבעת כח הם צילמו את בעלי בתוך חממות הירקות שלו. הם מאוד התרשמו מהחקלאות הישראלית המודרנית, בהשוואה לחקלאות הפרימיטיבית בהודו. התרגשנו מאוד לראות את התמונה של בעלי במוזיאון. רגע מרגש נוסף התרחש בקרחת יער סמוכה כאשר דודתי רבקה נתקלה בקבר ישן מכוסה עשבים שוטים. כאשר היא הסיתה את הענפים היבשים מהמקום והקריאה לכולם את הכיתוב על המצבה היא נדהמה לגלות כי מדובר בסבתה לאה.

מרוב התרגשות היא פרצה בבכי והשתטחה על הקבר.

היה לה מאוד קשה להתנתק מהקבר, ומה שהצליח להקל עליה היה קריאה של ספר תהילים על הקבר הזה, והקבר של סבא רבא של אבא שלי, מרדכי, שעל שמו נקראת המשפחה שלי".

כאשר שרית נשאלת לגבי המתנות והמזכרות שהביאה עמה לארץ היא פורצת בצחוק גדול. "אין כל כך מה לקנות שם. כל מה שיש שם אפשר לקנות בתחנה המרכזית בחצי מחיר. בשונה מנסיעות שופינג ללונדון ופאריז - מי שנוסע למסע קניות בהודו עלול מאוד להתאכזב. הדבר היחידי שבכל זאת קניתי היה סארי – בגד מקומי צבעוני. ביקשתי מהמוכרת לעזור לי להתלבש על פי כל הכללים. השתלבתי כל כך טוב עם התלבושת עד שאחד התיירים פנה אליי וביקש להצטלם איתי".

אחרי שבועיים בארץ השאנטי חזרה מרדכי לארץ, עמוסת חוויות ותמונות, כדי להיערך לפתיחת שנת הלימודים ב-16 המעונות של העמותה לגיל הרך בחבל מודיעין. העמותה לגיל הרך בחבל מודיעין נוסדה בשנת 1980 כעמותה מקומית במטרה לקדם את החינוך בגילאי לידה עד שלוש. העמותה מפעילה 16 מעונות יום קהילתיים לגיל הרך במטרה לעודד את האמהות לצאת לעבודה. הדרכת הצוותים החינוכיים תואמת לגיל הילד והיא משמשת מנוף לעבודה עם הגיל הרך. לעמותה תוכנית ייחודית של איתור מוקדם לילדים הכוללת הדרכת צוותי חינוך והורים. כמו כן, הקימה העמותה את המרכז הטיפולי "כיוונים" במטרה לכוון הורים וילדים המשולבים במערכת החינוך.

בראייה לאחור אלו רשמים מהמסע השאירו חותם על חייך?

"הדבר הבולט ביותר הוא הרוגע, הנשימה העמוקה והרוחנית שאופפת אותי. יצאתי למסע צברית מבטן ומלידה, אחוזת תזזית, שכמו אקרובטית בקרקס צריכה לתמרן בין בית, משפחה וקריירה של מנכ"לית בעמותה, ואף פעם לא מסתפקת ב-24 שעות ביממה. הרגע ששינה את חיי היה הרגע על שפת הים לפני הזריחה. כשראיתי אלפי אנשים נוסעים תשע שעות כדי לראות את הזריחה, קמים בארבע בבוקר ומחכים בסבלנות אין קץ – הבנתי כמה חשוב מדי פעם לעצור, לקחת פסק זמן ולהתפעל מהדברים שאנחנו תופסים כמובן מאליו. יש אנשים שיוצאים למסע בעקבות ספר מופלא, אחרים משנים את תפישת עולמם בעקבות אובדן או מחלה. אצלי השינוי הגדול הגיע דווקא מתוך המסע לשורשיי – אלה שנמצאים בקצה העולם, והיום אני מחוברת אליהם יותר מתמיד".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה  הדלק בהZרקור

אודות אקונומיסט

חדשות כלכלה

פורומים כלכלה

מאמרים כלכלה

לינקים נבחרים

מי אנחנו

כלכלה

הנהלת חשבונות

כלכלת משפחה

לימודי שוק ההון

חברי המערכת

שוק ההון

שירותי מחשוב

כלכלה

מחשבונים

פרסמו אצלנו

נדל"ן

דיני מקרקעין

שוק ההון

מידע פיננסי

תקנון האתר

פרסום ומדיה

משכנתא

פנסיה

רוטנברג עו"ד גירושין 

צור קשר

ספורט ובריאות

פנסיה

יזמות

עסקים קטנים

RSS

טכנולוגיה

ייעוץ מס

משכנתאות

פורקס

       
       

חדשות כלכלה, עסקים , שוק ההון, משכנתא אקונומיסט.

דרונט בניית אתרים
© כל הזכויות שמורות לפורטל כלכלה, עסקים אקונומיסט בע"מ.